לא כל המפונים קופצים רוקדים

YNET

אלפים הגיעו לניצן כדי להזדהות עם המפונים וליהנות משורת הופעות של כוכבי המוזיקה היהודית. אבל למרות הפוטנציאל להפנינג ענק, ניכר היה שהכאב עדיין לא פג. בסוף הערב נשאר דגל ברחבה המרוקנת: "הגיע זמן הגאולה"

יום חמישי, השעה 20:00, מתחם ההופעות ביישוב ניצן. אלפי בני אדם הגיעו כדי לציין "שנתיים לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון", ועל הבמה מתכוננים לסוללת כוכבים כמו ישי לפידות, אהרן רזאל, אודי דוידי ואריאל זילבר. אבל משהו מוזר במתחם הצבעוני הזה, משהו חסר.

על הבמה שרים, בסטות של כיפות עומדות לצד דוכנים לספרי קודש ושולחן למכירת מטפחות, ויש גם עגלת לחמניות עם נקניקיות. מתחם הופעות לעילא ולעילא, אבל יש משהו מעט כבוי בעיניהם של באי המופע, המוזיקה ברקע, אבל ניכר שהכאב עדיין לא פג. הפצע טרם הגליד. הצבע הכתום כמעט ואיננו.

לפידות מנסה את כוחו: "אם היה מותר להישבע, הייתי נשבע לכם שכשאני עובר פה לידכם בניצן עם מכוניתי אני חושב לעצמי איך יכולה להיות מציאות כזו שבאתרוג האמיתי של עם ישראל, מתנהגים כמו צמח הערבה. אתם לא יודעים כמה אנשים חושבים עליכם בכל הארץ. אתם הגיבורים האמיתיים של עם ישראל".

בקהל, יש מי שמתמרמר על החד-גוניות של באי המופע. "היו צריכים להיות פה הירוקים שדואגים להומניות", אומרת אירית קראווני, ממושב נחלים. "איפה הנשים יפות הנפש ממחסום 'ווטש', שהיו צריכות לראות איך מטפלים ביהודים", מוסיף בעלה, עמי. בינתיים רזאל מסיים לשיר את שיר הקרמבו והקהל, שלא כהרגלו, מגיב באדישות מסוימת.

בד יוטה שחור חוצץ בין הגברים הרוקדים לנשים. הרב יגאל קירשנזפט, מנחה האירוע מבקש מהקהל שהתערבב מעט לשמור על הפרדה מלאה. הקהל נעתר. בתוך מעגלי הרוקדים לקצב הלהיט "אביחי" של אודי דוידי, אפשר להבחין בכמה נושאי דגלים צהובים שעליהם רשום "הפיתרון היחיד משיח" או "יחי המלך המשיח" .

דוידי נותן ברוק ומפנה את הבמה לחתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, שתוקף את ההתנתקות. "הפרידו בין קהילות מגובשות ושלחו אותם לכל הרוחות. המון יאוש", אומר אומן וחותם: "זכור את אשר עשה לך - אחיך".

על הבמה עלה גם הרב שלום דוב וולפא, ממנהיגי הזרם החב"די שנכח פיזית בהתנתקות עם חסידיו. הוא יודע איך להרים את הקהל וקורא: "האם בטורקיה, למשל, העם היה בוחר בכורדים שהם אויביו להנהיג אותו?", הקהל צועק "לא!", והוא ממשיך: "אז איך יכול להיות שבחרנו בפרס?".

השעה כבר 23.30. לפידות חותם את האירוע. זמן טוב לפנות לשי גפן החב"דניק, ממארגני האירוע (וללא קשר משפחתי כלשהו לחתום מעלה), האם שוב משכנעים את המשוכנעים? הרי אמצעי התקשורת דלים בנוכחותם.

"זה בכלל לא הכיוון", הוא מתקן, "אנחנו עשינו את זה אך ורק בכדי לשמח את החבר'ה פה. אם תעבור כאן, בניצן, ביום יום זה פשוט ייראה לך כמו בית קברות".

אני חותך לי לכיוון הרכב בדרכי חזרה לביתי. כשהמתחם כמעט ריק אני מזהה דגל בודד שמכריז "הגיע זמן הגאולה".