זרוע היבשה של צה"ל מורכב מחמשה חיילות. חיל השריון, חיל רגלים, חיל ההנדסה וחיל התותחנים. יש חיל אחד נוסף, צעיר מאוד, בסך הכול בן 11, שכבר הספיק לשנות את שמו ואת צבע הכומתה שלו. הוא נקרא חיל האיסוף הקרבי, ולשעבר חיל מודיעין השדה. ובכן, בניגוד לחיל השריון, שיש לו כוח אש מסיבי וטנקים מצוינים, או לחיל רגלים שיש לו כוח אדם רב והילה גדולה של עשייה – חיל האיסוף הקרבי עסוק בדבר אחד מאוד חשוב. כזה שבלעדיו אין אף מלחמה שיכולה לנצח: מידע על מה שהולך להיות בשדה הקרב. לוחמי החיל לומדים לאסוף כמה שיותר מידע על כל מה שיש בשדה הקרב, כדי להפוך את המשימה עבור החילות הפורצים למשימה קלה הרבה יותר. הרי ברור לכול, שידיעה ראשונית, מפות, כוחות, והכנה על כלי נשק המצויים בידי האויב, יעזרו לצבא שלנו להיכנס למלחמה הרבה יותר טוב. גם היום כל משימה צבאית – החל ממטווח וכלה בנסיעה לחופשה מלווה בתדריך, שעוסק ב:'מה הולך להיות'.
מעבר לכך, מלחמות שבהן הפסדנו בקרבות מסוימים או שבהם נהרגו לנו חיילים רבים מלמדות עוד יותר על חשיבות הידיעה המכינה עוד לפני שנכנסים ללחימה עצמה – והחשיבות של העניין כה גדולה, עד שזרוע היבשה שלנו שבה נמצאים כול הכוחות הלוחמים והפורצים אימצה לעצמה את איסוף המודיעין שנחשב עד אז לפעילות עורפית, ומתייחס אליה היום כפעילות לוחמתית.
רפול, שהיה אחד הרמטכ"לים הידועים והאהובים בצה"ל, ידוע בשל לחימתו בקרב סן-סימון במהלך מלחמת השחרור. רפול היה פצוע בראשו, ולמרות זאת הוא ישב קשור על הכסא (כדי לא ליפול) והמשיך לירות על הערבים שתקפו את הבניין מבחוץ. כשראו רפול ושאר המגנים על הבניין שהם עתידים ליפול בשבי או חמור מזה, להירצח בפראות על ידי הערבים הם החליטו שעליהם לסגת. אבל, משהו אחד שינה את כל התמונה. ידיעה מודיעינית שהועברה אל הלוחמים, גרסה שהנה, הערבים מתחננים לעזרה ותגבורת וחלקם מתחילים לסגת לכיוון בית לחם. רפול ושאר הלוחמים התעודדו והבינו שהנה, אם הם יוכלו לעמוד מול ההתקפה האחרונה, הם יוכלו לנצח במערכה, וזה אכן מה שקרה בסופו של דבר. כך שכונת קטמון הפכה להיות שכונה יהודית בירושלים.
אם כן יש חשיבות גדולה לידיעה המוקדמת וההכנה הנפשית לקראת המלחמה (ולמעשה, כל דבר שאנחנו עושים בחיים נעשה הרבה יותר טוב אם אנחנו עושים לו הכנה מוקדמת).
זו הסיבה שמשה שולח את המרגלים מהמדבר לארץ ישראל עוד בטרם הם עתידים להיכנס לארץ. מעניין מאוד לראות שגם אחרי שעבר זמן רב - ארבעים שנה של הסתובבות במדבר – הוא מדגיש מאוד את עניין ההכנה המוקדמת לפני הכניסה לארץ ישראל. משה מכנס את כל עם ישראל לברר מה היה עד עכשיו, אבל מעבר לכך הוא מנסה לעשות גם הכנה מוקדמת לכניסה לארץ ישראל, שתתפרס מעתה בכל ספר דברים. משה מדגיש בפני העם איך זה התבצע לא טוב – מרגלים, דיבת הארץ וניסיון לעלות לארץ ישראל ללא רשות ה', ואיך זה יכול להתבצע היטב – כשמשה רבנו בכבודו ובעצמו מסכם את העבר ומכין את בני ישראל אל עבר העתיד – על מנת שכניסתם לארץ, והמלחמות הצפויות להם מול הכנענים ייעברו היטב, ממש כפי שאנחנו מאחלים ללוחמינו, חיילי צה"ל, הן בחילות הפריצה והן בחילות האיסוף.
נקודה למחשבה בפרשה:
בפרשתנו מסופר סיפור המרגלים מפרשת שלח באופן קצת שונה ממה שסופר שם. ההשוואה בין שתי נקודות המבט מעניינת מאוד. לדוגמא, שם בפרשת שלח, עניין המרגלים מתחיל מציווי הקב"ה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" ואילו בפרשתנו משה אומר כי הייתה זו יוזמה של בני ישראל "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו". אז מי יזם את הרעיון – ה' או בני ישראל?
את הקושיה הנ"ל מתרץ הספורנו: הוא אומר שבעצם בני ישראל רצו לבחור בעצמם את האנשים שילכו לרגל את הארץ, אפילו שהיו להם כבר נשיאים וראשי שבטים, וכששמע זאת הקב"ה הוא לא הסכים לכך, ורצה למנות את האנשים המרגלים בעצמו, כולל הצדיקים יהושע וכלב ולכן אמר למשה רבנו "שלח לך אנשים" - האנשים אותם בחר הקב"ה ולא את האנשים אותם בחרו בנ"י.
שבת שלום!
אורן זונדר, מורה דרך ועורך בעיתון 'מקור ראשון'
כל הזכויות שמורות לדוס מיוזיק 2005