דוד ד'אור בראיון ליובל אברמוביץ' למוסף 'סופשבוע' של מעריב

דוד ד'אור מייצג את ישראל בתחרות הטראש שנערכת בטורקיה. העיתונים מתעסקים במשבר ההעמדה הבמתי של השיר, זמרי הליווי מוחלפים, במאי ההעמדה עוזב והמשלחת הישראלית מנסה לשדר עסקים כרגיל. אבל הלב של ד'אור נמצא במקום אחר לגמרי. בבית. שם התמודד אביו, ויטוריו, אז בן 65, עם מחלת הסוכרת שתקפה אותו כמה שבועות קודם לכן.



"זה התגלה בבדיקה רפואית שגרתית. בהתחלה חשבנו שזה משהו קטן. אחרי הכול אין למחלה הזו ניחוח סופני כמו שיש לסרטן", אומר ד'אור ששכל את אביו לפני כשנתיים. "אבל המחלה החלה לכרסם את גופו במהירות עצומה. כשהייתי באירוויזיון, הרופאים נאלצו לכרות את רגלו הימנית. כמה חודשים אחר כך, כרתו לו את הרגל השנייה. זאת הייתה תקופה איומה.

אני הכי זוכר את הפסח האחרון שלו איתנו כשהוא נשאר לישון אצלי. אבא שלי היה מאצ'ו אמיתי. גבר שאף פעם לא בכה, הפגין רגשות בפומבי או אמר 'כואב לי'. באמצע הלילה התעוררתי וראיתי אותו יושב בסלון, כרות רגליים, נאנח מכאבים, כשדמעות זולגות מהעיניים שלו. הוא היה צריך ללכת לשירותים ולא הצליח".

כשד'אור חוזר לרגע ההוא הוא מתקשה למצוא את המילים, שלרוב נשפכות ממנו בפיוטיות. "ראיתי אותו חסר אונים וניסיתי להתגבר על ההלם שלי למרות שזה היה מחזה נוראי. אמרתי לו 'נו, שטויות'. התחושה של בן שצריך לשאת את אביו לשירותים היא קשה מאוד.

From דוד ד'אור - צילום יחסי ציבור

ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו שהוא יתרגל לתפקד בכיסא הגלגלים, אבל הרגשתי שהד כבוד העצמי שלו התרסק. הרגשתי את העלבון שלו. כמה שבועות אחרי הערב הזה ובסך הכול שלוש שנים אחרי שהתגלתה אצלו המחלה, הוא נפטר. הוא רצה למות".

דווקא בשנים היפות ביותר של ד'אור, כשהפך למצרך מבוקש בכל אירוע דיפלומטי, מטקס המשואות לחגיגות ה-60 למדינה, חנוכת גשר המיתרים, נעילת אירועי 40 שנה לשחרור ירושלים ועד ועידת הנשיא שבה השתתף ג'ורג בוש, המחלה הפרידה ביניהם.

20 שנים חלפו מהיום שבו אביו, נגר וכדורגלן הפועל בת ים, אמר לבנו שהתעקש ללמוד מוזיקה קלאסית, "למה אתה לא יכול להיות כמו כולם?". שניהם עשו דרך ארוכה כדי להבין אחד את השני. ויטוריו, שהגיע מלוב ושמע תקליטים של פריד אלדאטרש, התקשה בתחילה להשלים עם העובדה שבנו - שגילה את יכולת השירה שלו כבר בגיל עשר כשהשתתף בפסטיבל שירי הילדים - בחר להירשם ללימודי שירה קלאסית באקדמיה הירושלמית.

"הוא לא רצה לפגוע בי, אבל מדי פעם היו לו אמירות עדינות בסגנון 'אולי תשיר בקול נמוך?'. הקול הגבוה שלי היה קשה לו לעיכול. זה נגע אצלו במקומות מאצ'ואיסטיים. קול גבוה הרי משוייך למשהו נשי. הבנתי את זה ולא שפטתי אותו. אחרי הכול, הרוב לא ידעו לעכל אותי בהתחלה. הייתי'תופעה'. היו בדיחות על הקול שלי. לאט לאט, הוא למד לקבל את זה.

From ההזמנה להשקת האלבום

את הדיסק הראשון שלי הוא שם באוטו וחרש בלי סוף. יום אחד הוא התקשר אליי ושר לי בטלפון את 'יד ענוגה'. זה היה האישור שהוא אהב את זה. עם השנים הוא הפך למפרגן מספר אחת. בשנים האחרונות נוצרה בינינו פתיחות יוצאת דופן. היינו מדברים על הכול. כל סקיצה שהייתי מקליט הייתי משמיע לו והוא היה מבחינתי סוג של גושפנקה. הוא היה משמיע את הסקיצות לחבר'ה בנגרייה והיה אומר לי מה דעתם. אני מתגעגע אליו מאוד".

כמה שעות אחרי שנפרד מאביו, הגיעה אל משפחת ד'אור בשורת איוב נוספת. ג'ינו, אחיו של אביו שחלה בסרטן ריאות, נפטר מדום לב. ביום אחד משפחתו הצטמצמה בשניים מעמודי התווך שלה. "המוות הכפול היה מכה קשה למת שפחה. בתוך האבל הגדול שנחת עליי, מצאתי נחמה גדולה בבית הכנסת שליד ביתי. היה במוות הכפול משהו מיסטי. שניהם היו מאוד קרובים אחד לשני ואיכשהו הצלחנו להסתיר מכל אחד מהם את מחלת השני.

תהיתי, מה היה רצון השם בכך שהם הלכו באותו היום? ישבתי במשך שעות ועוצמת התפילות הציפה אותי. אולי בגלל המצב הנפשי שהייתי בו באותם הימים עלו בי זיכרונות ילדות. זיהיתי מזמורים שהכרתי מהילדות. אני לא אדם דתי אבל איכשהו הרגשתי צורך לגעת בהם ולנסות לתת להם פרשנות חדשה ומודרנית.

דיברתי עם המפיק, פטריק סבג, שהיה שותף איתי בהוצאה של שלושה דיסקים והחלטנו להקליט מוזיקה מסורתית בעיבודים חדשים. התהליך היה מדהים. כל מי שנכנס לאולפן הרגיש צורך לתרום משהו. פתאום גיליתי גרסאות אשכנזיות וספרדיות לתפילות מסורתיות כמו 'חטאנו לפניך' ו'כל נדרי'. נהיה מין פיוז'ן כזה. זאת נהייתה שירת רבים ומפה נגזר גם שם האלבום. אני מרגיש שבמותו, אבא שלי כיוון אותי לזה".

פיטר הוא נשמה
הקלטת "שירת רבים" (הנמכר כרגע בלעדית ברשת סטימצקי), ארכה כשנה והניבה תוצאה שנשמעת כאילו שהבלקן ביט בוקס פוגשים את פסקול סרטי קוסטריצה בתוך הפה של ד'אור. ד'אור, שכבר הספיק לשיר בפני האפיפיור, מלך תאילנד וביל קלינטון, הרגיש שיש לו ביד קלף מנצח, וביקש לסמן וי על חלום ישן: השתתפות בפסטיבל "וומאד" למוזיקת עולם שמפיק פיטר גבריאל.

תוך כדי הקלטות האלבום, פנה אל נספחת התת רבות הישראלית בסינגפור והעביר לה סקיצות. המטרה: להגיע לפיטר גבריאל שהפיק אז את הפסטיבל במזרח הרחוק. תוך זמן קצר הגיעה ההזמנה להצטרף לחגיגות חצי היובל לפסטיבל שנערכו בלונדון.

From שלומי שבת וציון ברוך מ"מה קשור" עם דוד ד'אור בערב השקת האלבום

איך היה המפגש עם פיטר גבריאל?
"התרגשתי כמו ילד. בהתחלה היה לי קשה לזהות אותו. הוא התבגר, למרות שבדיוק באותה תקופה נולדה לו תינוקת חדשה. הוא אדם טוב לב. הוא כל כך התלהב מהחומרים ומיד הזמין אותי להופיע במסגרת הפסטיבל שנודד מדי חודש ללוקיישן אחר בעולם.

ככה הגעתי לקהלים בסינגפור, האיים הקנריים, ספרד, ניו זילנד ואוסטרליה, שם הופעתי בפני 70 אלף איש. באחת ההופעות עמדתי מול עשרות אלפי אנשים כשדגל פלסטין ודגל ישראל מתנפנפים זה לצד זה. זה אושר שאי אפשר להסביר במילים. פיטר גם שילב את הביצוע של "לכה דודי" באוספים של הפסטיבל".

מה לדעתך סוד ההצלחה של החומרים האלה?
"האותנטיות. הרבה פעמים אנחנו מנסים להצליח מחוץ לישראל עם כלים של המערב כמו פופ ורוק ואין מה לעשות, הם עושים את זה הרבה יותר טוב מאיתנו. כולם מדברים איתי בעולם על עפרה חזה ז"ל וההצלחה של 'אם ננעלו'.

הגדולה שלה הייתה שהיא הגיעה עם כלים שרק היא הכירה. לא יכלו לשפוט אותה ביחס לחומרים בחו"ל והתייחסו לאותנטיות שלה ולכישרון העצום שלה. כעם יש לנו אוצר של חומרים מדהימים שמעט מאוד נגעו בהם וזה מדהים איך אנשים ברחבי העולם מתחברים לזה.

"אחד החיבורים המרגשים שלי היו עם הקהל במזרח הרחוק. מנהלי פסטיבל מטייוואן הזמינו אותי להופיע שם והשירים שלי תורגמו על מסך. בדיעבד, גיליתי שבטייוואן יש קבוצה של עשרה מיליון אנשים ששייכים לזרם שנקרא 'צו צ'י', שכל מטרתם לעשות טוב לעולם. הם נחשפו למילות השירים ואמרו לי שהחומרים הם תרגום מוזיקלי לתכנים שלהם והתחילו להזמין אותי להופעות".

בתוך פחות משנתיים ד'אור הפך להיסטריה במזרח הרחוק. הקלקת שמו באינטרנט חושפת עשרות סרטונים בהם ניתן לראות אלפי אנשים מלוכסני עיניים ואחוזי אקסטזה רוקדים לצלילי תפילות יהודיות. בסרטון אחר, אלפיים מעריצים ממושמעים עומדים בשקט מופתי מחוץ לאולם ההופעות ומחכים לקבל חתימה מד'אור שלא משאיר אף אחד מהם מאוכזב.

From דוד ד'אור צילום - יחסי ציבור

המופעים שלו מועברים בשידור חי בטלוויזיה, המבקרים יוצאים מגדרם והוא הספיק להופיע עם הפילהרמונית של ביג'יין במשדר חגיגי שמשך אליו עשרות מיליוני צופים. גם מי שנקלע בשבועות האחרונים לפראג או לבודפשט לא יכול היה להימלט מדיוקנו של ד'אור, שמבצבץ מכל לוח מודעות המקדם את סיבוב ההופעות העולמי שלו שייערך בשבועות הקרובים.

"הפריצה המשמעותית הגיעה אחרי שתרגמתי חלק מהשירים שלי לאנגלית והוצאתי שם דיסק בשם'Voice of Love' שמכר עשרות אלפי עותקים במזרח. אגב, כל ההכנסות מהמכירות הם תרומה לפעילות של צו צ'י. לפני חודש, השתתפתי בשלושה מופעי התרמה למען ניצולי רעידת האדמה בסין שגייסו שבעה מיליון דולר. הם האנשים הכי טובים שהכרתי בעולם. שופעים טוב לב ונטולי ציניות.

יש בהם תמימות של ילדים. הכרתי נער סיני אחד שחגג יום הולדת, הגיע להופעה וביקש מאבא שלו לקנות אלף דיסקים שלי כדי לחלק אותם לילדים בבית ספר שלו. באחרונה נודע לי שהוא מתכנן נסיעה לארץ ישראל עם כמה חברים כדי לראות איפה גדלתי ואיפה אני חי. הוא גם הפך לצמחוני בעקבותיי. זה מדהים, לא?".

הייתי ילד זיגזג ד'אור לא מנסה להסתיר את התלהבותו מההצלחה במזרח. אחרי הכול, הדרך לתהילה העולמית לא הייתה קלה. לאורך הדרך היה צריך להתמודד עם הרמת גבות, התעלמות מהרדיו, בדיחות מלגלגות על קולו הגבוה והתנכלות מצד מוריו באקדמיה למוזיקה.

"באקדמיה התפיסה השולטת היא שמוזיקה קלה זה רדוד. ביצעתי שם אריות קלאסיות, אבל רציתי גם לכתוב את החומרים שלי ולהביע את מה שיש לי לומר ולא היו מוכנים לקבל את זה. כשבשנה השלישית הוחתמתי על ידי הד ארצי וביקשתי שיתחשבו בי עם היעדרויות מהלימודים, לא היה לי עם מי לדבר והחלטתי לעזוב את הלימודים".

פתאום הוא עוצר ומחייך. "אתה מכיר את הספר של גרוסמן 'יש ילדים זיגזג'? אני די ילד כזה. הקול שלי הוא כזה והקריירה שלי היא לא לפי החוקים של בניית קריירה. אני מזגזג בסגנונות. מה שעצוב בכל הסיפור הוא שהקהל זיהה עם השנים את היכולות שלי, אבל עדיין יש אנשים שיושבים בעמדות מפתח ברדיו וחושבים שהם צריכים לחשוב בשביל אחרים.

הפלייליסט הוא בעוכרינו. הוא הביא אותנו תרבותית למקום לא טוב. ואני לא אומר את זה ממקום מריר. התפיסה שצריכים להשמיע לאנשים חומרים קלים באורך שלוש דקות עם מילים פשטניות היא דבר עצוב מאוד. מוזיקה היא כמו ספר. היא חייבת לעורר בך מחשבה. תאר לך שתקרא ספר עם אלפי מילים נטולות כל פואנטה".

השטחיות היא תופעה כלל עולמית.
"זה לא חייב להיות ככה. יש לא מעט תחנות רדיו בעולם שיכולות להשמיע את קלי קלארקסון שזכתה ב' כוכב נולד' האמריקני והשיר שאחריה יהיה פרנק סינטרה. שם לא חושבים שבגלל שיש קלי אין יותר מקום לסינטרה או לברוס ספרינגסטין.

אצלנו בארץ, החדש בא על חשבון הישן. ברגע שמזלזלים בשושנה דמארי, סשה ארגוב ואחרים, איזה מין עתיד תרבותי יהיה לנו? ברור שצריך להתחדש וליצור עוד דברים, אבל גם חובה לזכור מאיפה באנו. התפילות שבדיסק הם להיטים כבר מאות שנים. אני יודע ורואה שהקהל רוצה את זה. מצד שני, יש קצר בין מה שקורה בשטח לבין הרדיו.

הקהל, לשמחתי, הרבה יותר חכם ולא מובל. עובדה שיש לי בבית יותר זהבים ופלטינות מאמנים אחרים שטוחנים את השירים שלהם 20 פעם ביום".

מרירות לא תמצאו פה חלק מהמבקרים טוענים שהסיבה לאלבומי הזהב היא שיתוף הפעולה עם אתי אנקרי, שלמה בר ואריק איינשטיין, שהבאת כחיזוקים.
"אם יבדקו את הדברים יגלו שאלבום הזהב הראשון של שלמה בר היה האלבום המשותף איתי. לא חיפשתי אמנים שמכרו פלטינות, אלא יוצרים עם אהבה אמיתית למוזיקה. החיבור שלי עם אתי הגיע בכלל אחרי האלבום השלישי שלה שהיה הרבה פחות מוצלח במכירות. לא אכחיש שזה מעציב אותי לפעמים כשניגשים אליי אחרי הופעה ושואלים אותי למה השיר הזה או הזה לא מושמע ברדיו. אני לא מתבכיין, אבל חסר לי הפרגון".

עכשיו בטח יחבקו אותך. אנחנו אוהבים להתגאות בהצלחות של ישראלים בחו"ל.
"אתה חושב שלעפרה היה קל? בשיא הצלחתה בעולם היא הוציאה את הדיסק 'לאורך הים' ואף אחד לא רצה להשמיע. רק אחרי מותה הכתירו אותה כאלילה. גם אחינועם ניני מצליחה בחו"ל אבל לא מספיק מפורגנת בארץ. אני לא מבין את זה. הרי כל הופעה פתוחה של אחינועם בארץ נמכרת במהירות. כוכבי הפלייליסט הם אשליה רגעית. בסופו של דבר, כשמגיעה לארץ אישיות פוליטית בכירה פונים לאחינועם, אליי ולעוד שלושה אמנים".

מצד שני, גם אתה ניסית ליישר קו עם המיינסטרים והשתתפת באירוויזיון.
"אמת, ואין לי זיכרונות מלבבים מהתקופה הזאת. בכלל. בעיני רוחי דמיינתי תחרות מוזיקלית כמו בתחרויות שראיתי בילדות שלי, אבל הגעתי לפסטיבל שכולו אש ותמרות עשן. היום אין שום ערך לאיך שאתה שר. מי זוכה בשנים האחרונות? כל אלה שיש להם מסכות וריקודים על הבמה. בשלב מסוים הבנתי שטעיתי, אבל כבר אי אפשר היה לסגת".

למה הלכת לזה מלכתחילה?
"כי רציתי להיות נציג ישראל. רציתי לתרום. אני כל כך אוהב את המדינה שלי. סבא שלי היה ציוני גדול ויש לנו בבית התכתבויות שלו עם הרצל. הטעות הייתה שהתייחסתי לזה בחשיבות גדולה מדי כאילו הלכתי לאולימפיאדה. מעדתי למקום הזה".

משהו טוב יצא מזה?
"מוזר עד כמה שכלום. וזה לא שמי שזוכה במקום הראשון חייו משתנים. מקסימום חצי שנה של עדנה במדינה שלו. עם מעודה קרה משהו? כלום. ושירי מימון שנתנה ביצוע מכובד? כלום. הערך המוזיקלי של התחרות כבר לא קיים. אשתי פזית, שהיא גם המנהלת שלי, אמרה לי שאני עושה שטות. נלחמתי בה. צריך לדעת להקשיב לאישה שלך".
בשנתיים האחרונות הדרכון של ד'אור מוחתם בקצב מסחרר. אחת לחודש הוא מתעופף לנקודה כלשהי על הגלובוס ומשאיר מאחוריו את פזית, אשתו, יהלי בתו בת ה-12 וגיא, בנו בן החמש. "אני מגביל את הנסיעות שלי למקסימום עשרה ימים, כי הגעגועים הורגים אותי והעצבות משפיעה עליי. לפעמים פזית מגיעה לבקר אותי וכשיש אפשרות אני לוקח את הילדים. זה מחזק את התשתית המשפחתית ומעשיר אותנו תרבותית. זה לא פשוט לנהל ככה משפחה וזה דורש המון תמרונים, אבל לשמחתי נישאתי לוונדר וומן".

כמה אתה מעורב בחינוך של הילדים?
"אני לא הרבה איתם, אבל כשאני איתם אני במאה אחוז שם. אני אבא חם שנהנה להקריא להם סיפורים, לראות איתם טלוויזיה ולטפל בכלבים, בחתולים ובתוכים שאספנו במהלך השנים. לאחרונה עברנו לגור בסביון, בבית גדול, כי אימצנו יותר מדי בעלי חיים. אתה יודע, דיברנו כל כך הרבה על הקריירה שלי, אבל המשפחה שלי היא הדבר שבאמת הכי יקר לי. המוות של אבא שלי רק חיזק את זה אצלי. קיבלתי פתאום פרופורציות לחיים. רדיו לא רדיו, עוד הופעה, עוד להיט, העיקר שיש משפחה".