דף הבית קליפים צור קשר מפת האתר נגן השירים
‏הצגת רשומות עם תוויות דבר תורה לפרשה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דבר תורה לפרשה. הצג את כל הרשומות

דבר תורה לפרשה • אריאל שרפר


צילום: רדיו קול חי


הגמרא במסכת ברכות מלמדת אותנו באגדתא ידועה כי בתפילין של ישראל כתוב "שמע ישראל השם א-לוקינו השם אחד" (הקריאה הנאמרת שלוש פעמים על ידינו שלוש פעמים ביום ובפרשתנו מופיעה הפרשה הראשונה שאחריה). ובתפילין של הקב"ה כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ובפרשתנו - פרשת 'ואתחנן', נקרא השבת את הפסוק הנאמר בפתיחת ההיכל בבתי הכנסת האשכנזים על פי נוסח האר"י: "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא הא-לוקים אין עוד מלבדו", ומפרש רש"י : כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הוראת לדעת.

השבוע נזכרנו כולנו בצרה הגדולה שאירעה לעמנו לפני 1945 שנים, ונוכחנו לדעת לדאבוננו כי עדיין לא התקיים בנו הפסוק: "כל צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". אך המושגים בהם עסקנו השבוע ובראשם שנאת חינם שהייתה הסיבה העיקרית לחורבן ירושלים צריכים להביא אותנו להתבוננות מעמיקה בעובדה שלמרות שאנו מניחים תפילין בכל יום שכתוב בהם השם אחד, ועל פי הגמרא בברכות בחר הקב"ה להדגיש את עובדת היותנו גוי אחד בארץ, לא תמיד נהגנו כך בינינו לבין עצמנו. הרי אם רק מצאנו את הזמן להתבונן מעט באגדת החורבן על קמצא ובר קמצא, אפשר ללמוד ממנה הרבה מאד על נפש האדם. על אותו עשיר שערך סעודה ראוותנית בימי מצור ורעב, שרק מי שהוזמן אליה ממקורביו יכול היה לאכול ולשתות ואותו אחד שלא הוזמן הושלך החוצה בבושת פנים, כמי שאינו חלק מאותו משתה ומאותו עם. ובשל אותו מעשה ועלבון, לא חפץ בר-קמצא לפגוע באיש שביזה אותו לבדו, אלא ביהודים כולם, ממש כשונא הגדול ביותר של העם היהודי. 
המן שהמקרא מעיד עליו שהיה רשע, ובז לרעיון לשלוח יד במרדכי לבדו. וכל-כך למה? כי כל החכמים שישבו בסעודה לא יצאו להגנתו. לא מחו על כך שיהודי נוהג ביהודי אחר בשנאה תהומית כזו.

אך בפרשת השבוע שלנו, בתחילתה מבקש משה רבנו המנהיג מאת השם מתנת חינם הנלמדת מלשון ואתחנן. משה מתפלל לבורא עולם שיתיר לו לעבור ולראות את הארץ הטובה, ההר הטוב- זו ירושלים ,והלבנון- זה בית המקדש, אך ה' נענה לבקשת משה בדרך אחרת, והראה לו את כל הארץ  כולה. משה ביקש במתנת חינם לראות את ירושלים והמקדש, ובני ישראל שנכנסו לארץ ראו לצערם בחורבנם של שני בתי מקדש ואת ירושלים בעוני רעב והרס מפני שנאת חינם. בשבת זו שבה מבקש הנביא 'נחמו נחמו עמי', בפרשת עשרת הדברות ובהזכרת התשובה, אפשר להתחיל את תיקון נזקי החורבן שלצערנו עוד לא חלפו מאיתנו לחלוטין בפסוק אחד שעשוי לסייע לנו להרגיש שוב גוי אחד בארץ:  וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ. שבת שלום! 

אריאל שרפר,
עיתונאי ואיש תקשורת, רדיו קול חי

דבר תורה לפרשה • הרב דוד לאו

מלחמתו האחרונה של משה רבינו היא מלחמת מדיין. "נקום את נקמת ה' מאת המדיינים, אחר תיאסף על עמך", מורה לו הקב"ה. יודע משה שאחרי מלחמה זו הוא מסיים את תפקידו כמנהיגם של ישראל. מיוחדת היא מלחמה זו, גם בצווי. זו מלחמה עליה מצווה ריבונו של עולם באופן מיוחד, תוך הדגשת ההסבר למלחמה. "כי צוררים הם לכם בנכליהם, אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, המוכה ביום המגיפה על דבר פעור". פרט נוסף חריג במלחמה, זו הוא העובדה שלמלחמה מצטרפים בני שבט לוי.

הרב דוד לאו מוסר הרצאה בערוץ הידברות. צילום מסך. 
"אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל". מדגיש רש"י ואומר, שהסיבה שהתורה מציינת שהיו במלחמה בני כל השבטים, היא לרבות גם את שבט לוי. (גירסת הגר"א היא, להוציא את שבט לוי. מקורו בספרי, יש לדון בדבריו, ואין כאן המקום). למרות שבדרך כלל שבט לוי אינם יוצאים למערכה, אלה עוסקים בלימוד תורה, ובשמירה על המשך המסורת. במלחמה זו, מצטרפים אף הם ללוחמים, ושולחים אלף חיילים לצבא. התמיהה רבה, מה נשתנתה מלחמה זו משאר המלחמות אליהן לא הצטרפו, ומדוע לא נשארו להמשיך במלאכת הקודש, כדרכם. בפשטות, אפשר להבין שמלחמה זו אינה מלחמה רגילה. לא נלחמים על שטח אדמה, על טריטוריה. היא אינה מלחמת כיבוש או מגן. זו מלחמת קידוש השם. "נקום את נקמתי" – מבקש הקדוש ברוך הוא ממשה, נקמה על כך שבנות מדיין ריחקו אתכם ממני בכך שהחטיאו אתכם. זו מלחמה המיועדת להעניש את החוטאים והמחטיאים. ומי ראוי ומסוגל להלחם מלחמה זו יותר מבני לוי. הן הם היו הראשונים שנענו לקריאת משה: "מי לה' אליי", לאחר חטא העגל. כל שבט לוי התייצב לקריאה זו, ומסירותם לה' הייתה גם נגד קרובים וידידים ("האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע"). לכן, כאשר מתבקשים לוחמים למלחמה על קידוש השם, בני לוי הם הראשונים. הסבר נוסף לשאלה שהצבנו, אפשר לומר. בראש הלוחמים מתמנה מצביא חדש, מיוחד למלחמה זו – פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. הוא הגבר הוקם על משום שהיה האיש התחיל במצווה, בקנאו את קנאת ה', בהריגת זמרי בן סלוא. הוא ינהיג את הלוחמים במלחמת מדיין.
פינחס הוא בן שבט לוי, יודע פינחס שעלול מאן דהוא מישראל להרהר בליבו "פינחס לוקח את בבני משפתי למות בקרב, ואילו משפחתו שלו נשארת בבית". למרות שמשפחתו של פינחס נשארת בבית מפני ציווי ה', אך כבר הורה משה רבינו לחוזרים מהמלחמה "והייתם נקיים מה' ומישראל". חייבים אנחנו להראות את ניקיון כפינו גם כלפי המקום וגם כלפי הבריות. חייב מנהיג להגיע למצב שלא יחשוד אדם מישראל ביושרו. לכן, במלחמה זו בלבד מתייצבים לקרב גם בני שבטו של המצביא.
חז"ל מספרים על ר' ינאי שהיה אילן נוטע בחצר ביתו, וענפי האילן נטו לרחוב. הרחוב היה רחב דיו למעבר אנשים ועגלות, לכן סבר ר' ינאי שענפי האילן אינם מפריעים לעוברים ושבים. יום אחד הופיעו לפניו לדין אדם שגם לו אילן שענפיו נוטים לרחוב שלו (שהיה צר יותר), ושכינו מבקשים שהוא יקצוץ את הענפים המפריעים להם. דחה אותם ר' ינאי באומרו שהדין הוא סוגיא קשה ועליו לעיין ולהעמיק בה. בלילה, קצץ ר' ינאי את ענפי אילנו. כשבאו למחרת לשמוע את פסק הדין, הורה לו ר' ינאי לקצוץ את ענפי אילנו. קם בעל האילן ושאלו, מדוע אילנו הפרטי נוטה לרחוב,. הפנה אותו ר' ינאי לחצר והראה לו שענפי אילנו גדלים אך ורק בתוך חצרו. מדגישה הגמרא, שענפי האילן של ר' ינאי לא הפריעו לשכניו, בניגוד לענפי האילן של בעל הדין, ויכול היה ר' ינאי לומד זאת לאותו נתבע. למרות זאת, העדיף ר' ינאי לקצוץ את ענפיו, ובלבד שלא יאמרו שהוא נאה דורש לאחרים, אך אינו מקיים לעצמו. קשוט עצמך תחילה, אומרת שם הגמרא, ואחר כך קשוט אחרים. אף אם רק נדמה לאחרים שאינך נוהג כשורה, בדוק את עצמך. אין זה אומר שעליך להפסיד בשל כך, אך שים לב למעשיך ופעולותיך, משום שדוגמא היא שמחנכת.  מעשיו ונהגתו של אדם הם המעידים על אישיותו.



הרב דוד לאו,                                                                                                                                                       הרב הראשי למודיעין

made with by DOS MUSIC