הזמר דוד ד'אור ומקהלת ילדי החולות בשיר אירועי עשר שנים להתנתקות

הבית שלי הולך איתי: דוד ד'אור ומקהלת "ילדי החולות" בשיר חדש לאירועי עשר שנים להתנתקות

ביוזמת תחנת רדיו גלי ישראל: כעשרים בני נוער שפונו מבתיהם בגוש קטיף בקיץ 2005 סיימו בימים אלה את העבודה על פרוייקט מוזיקלי מרגש: שיר אירועי שנת העשור לפינוי מגוש קטיף.

בשבועות הקרובים יתקיימו ברחבי הארץ עשרות אירועים לציון עשר שנים לעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. לקראת האירוע המרכזי שייערך בבית הנשיא, ביקשו בתחנת רדיו "גלי ישראל", הרדיו האזורי של אזור יהודה ושומרון, לכתוב ולהלחין שיר שילווה את האירועים השונים.

אנשי התחנה פנו למשה קלוגהפט, שהוביל בעבר מספר פרוייקטים מוזיקליים בהם השתתפו הזמרים עמיר בניון, נינט טייב, ישי לוי, גלעד שגב ועוד, וביקשו ממנו לכתוב את המילים. קלוגהפט חבר לזמר דוד ד'אור וכתב עבורו את השיר "הבית שלי הולך איתי". בהמשך הלחין ד'אור את המילים, גייס באמצעות אנשי גלי ישראל כארבעים בני נוער שפונו מגוש קטיף, ערך להם אודישנים ומיין מתוכם את עשרים המשתתפים בביצוע הסופי.

בני הנוער שזה להם הנסיון הראשון בשירה באולפן, קיבלו ליווי צמוד מצידו של ד'אור אשר עבד איתם בדקדקנות במשך שעות ארוכות, שלא היו קלות מוסיקלית ונפשית, עד לסיום ההקלטות.

המשתתפים ששרו את השיר אשר הופק בשיתוף בית הספר למוזיקה "מזמור", צפויים להעלות אותו באירועים הרשמיים לציון עשר שנים להתנתקות כולל בזה שייערך בבית הנשיא.

הזמר דוד ד'אור שהלחין את השיר ועיבד אותו מוזיקלית סיפר על חווית המפגש עם המפונים "אני חושב שללא קשר למה היא דעתך בנוגע לפינוי, עדיין כל אדם יכול להזדהות עם כאבם העצום של המפונים. בשבילי מדובר פה פשוט בכאב. כאב של אדם שמגורש מביתו, הוא נוגע מאוד ללב וזה משתקף יטב מהשירה של הנערים המקסימים האלה. במהלך העבודה כאבתי מאד את הכאב של אנשים שעד היום לא מצאו את מקומם ובגלל הרגש הזה, הלחן יצא ממני ממש מהר. התרגשתי מהנערים, ובדרך פגשתי כמה כישרונות גדולים".

ד'אור הוסיף "האמירה החזקה שהשיר מבטא, היא שהבית בעצם נמצא בלב, וזה המשפט שהכי התחברתי אליו מהמילים החזקות שמשה כתב. בית חומרי אפשר לקחת ממך, אבל אי אפשר, ואף אחד גם לא יוכל לעקור את הבית ממך ואת הזיכרון שנשאר. לנערים האלה שהשתתפו בפרוייקט יש בית שהוא לא ארבעה קירות, אלא בית הרבה יותר עמוק".

ישראל פריד, מנכ"ל תחנת רדיו גלי ישראל שיזמה את הפקת השיר אמר "אנחנו רואים לעצמנו משימה להיות הרדיו הלאומי של ישראל ומתוך האחריות הזו, ומתוך הכאב של המגורשים, לקחנו על עצמו את אתגר הזיכרון החי של ההתנתקות. הבחירה לציין עשר שנים לגירוש דווקא בשיר, היתה טבעית לנו. השימוש המדויק בפלטפורמת הרדיו ליצירת חיבור בין טקסט ומוזיקה, בין מילים בעלות אמירה ומשמעות ללחן שמבטא את הרגש והכאב העמוקים, זה בדיוק מה שאנחנו".

"זה לגמרי בועט אותך חזרה אחורה" אומרת דבורה אוחיון שהיתה נערה בת 16 בעת שפונתה מהישוב בדולח בגוש קטיף, "לי זה היה מוזר כי הייתי בת 16 כשיצאתי מהגוש ופתאום אחרי עשר שנים אני מגיעה לאולפן והאנשים שזכרתי שהם ילדים קטנים, שרים לצידי. פתאום כולם נהיו גדולים וזה מראה כמה זמן עבר".

נאור צימרמן שפונה מתל קטיפא, הגיע להקלטות עם בתו חמדה שהיתה בת שלוש וחצי בהתנתקות "כשהחיילים נכנסו אלינו הביתה אשתי עמדה בפינת החדר ובכתה, אבל חמדה פרצה בצחוק, היא אמרה 'אבא החיילים התבלבלו, הם באו לאכול ג'חנון אבל היום בכלל לא שבת".

מאז חמדה גדלה לאורם של סיפורי גוש קטיף ונאור מסכם "כשגרנו בגוש קטיף והיה נערך מפגש בין תושבים מכמה יישובים, היינו קוראים לזה 'מפגש הגוש'. עכשיו אחרי עשר שנים פתאום נהיה לנו שוב 'מפגש הגוש' אבל באולפן.



הבית שלי הולך איתי
מלים: משה קלוגהפט, לחן: דוד ד'אור

ברגעי החיבוק / כשליבי דפק בדלת
הבית שלי הולך איתי

כשהיא אמרה לי לא / האף צמוד לחלון
הבית שלי הולך איתי

כשקיבלתי בשורה / והילד שבי ברח
כשרציתי לאמא לריחות המטבח

הבית שלי הולך איתי

ואם הבית איננו / המיקום לא השתנה
הבית שלי הולך איתי / עד נשימה אחרונה

כשלבשתי מדים / החול היה למיטה
הבית שלי הולך איתי

כשחזרתי כמו זר / סלון ליבי מפוזר
הבית שלי הולך איתי

כשקיבלתי בשורה / והילד שבי ברח
כשרציתי לאמא לריחות המטבח

הבית שלי הולך איתי

ואם הבית איננו / המיקום לא השתנה
הבית שלי הולך איתי / עד נשימה אחרונה

וגם אם תגיד לי ללכת / אתה לא יכול
הבית שלי הולך איתי